ג'ו זנדר

מה הקשר שלך לשוקולד, איך הגעת להקים מפעל שוקולד?

החיבור שלי לשוקולד הוא ישן וחדש. סבא שלי היה אופה, ועבדתי אצלו כילד. באותה תקופה לא אהבתי שוקולד, בכלל לא אהבתי ממתקים, אבל שם למדתי ליצור דברים מאפס.

אחר כך, הייתי בקולג' ולמדתי הנדסה, תחום שלא היה כל כך התחברתי אליו. עבדתי קצת בתחום ואחרי שלוש שנים סיימתי, לא יכולתי לעשות את זה יותר. עזבתי את תחום ההנדסה והלכתי ללמוד בבית ספר קולינרי, ושם גיליתי את עולם השוקולד. זה היה בתקופה שבה היו רק חמש חברות באמריקה שעשו שוקולד מפולים, ואחת מהן הייתה בדנבר, קולורדו, שם גרתי. התקשרתי אליהם ושאלתי אם אני יכול לבוא ולראות. נדהמתי מהריח, מהפולים… הם הכינו שוקולד מאוד מריר, היו להם טעמי שוקולד שמעולם לא נתקלתי. זה היה דבר מרגש שכלל לא ידעתי שהוא קיים.

אז החלטת להקים את חברת השוקולד השישית?
בעיקרון, כן. מהתרגשות ראשונית זו, צמח תהליך של מחקר מקיף בכל התחום – עץ, גידול, קציר, עיבוד.
לא באמת היה מקום שבו יכולת ללכת ללמוד את הנושא.

התעשייה לא הייתה קיימת. התקיימו שיחות אונליין של חובבים, כולל אני, על איך אפשר לבנות מכונות להכנת שוקולד. נדרש הרבה אנרגיה כדי להפוך את הפולים לשוקולד. צריך להקטין את גודל הפולים עד פי 100, ואין מכונה אחת שיכולה לעשות זאת, צריך כמה במקביל. אנחנו, אני והשותף שלי, התחלנו לבנות מכונות לבד. תנור הקלייה הראשון שלנו היה בעצם מייבש בן 10 שנים.
היו הרבה ניסויים וגילויים בדרך, וככה החברה המריאה. תודה לאל, תוך כמה שנים הצלחנו לרכוש מכונות מתקדמות מבחינת יכולת הייצור. אנחנו מגדלים פולים בדרום אמריקה, בכך שולטים בכל התהליך, יודעים בדיוק מה נכנס לשוקולד שאנו מייצרים. אנו מייבאים גם פולי קקאו ממקומות אחרים כמו פפואה גינאה החדשה, מדגסקר וונצואלה.

מדוע בחרת להתיישב באזור חברון?

אחד מחברי הזמין אותי פעם לביקור באזור, כשלמדתי בישיבה בגוש עציון. בזמן הנסיעה, חשבתי לעצמי, זה רחוק מדי, יש יותר מדי ערבים, זה לא מרגיש שאני יכול לחיות כאן… אבל ברגע שעליתי על הגבעה, כל הנוף נפתח, יכולתי לראות את ים המלח. זה לא קורה כאן כל יום, אבל באותו יום הייתה ראות טובה. וחשבתי שאני רוצה לראות את זה למשך שארית חיי. באותה תקופה לא שיערתי שאקבל כל כך הרבה אהבה ותמיכה מהקהילה כאן, זו תחושה כל כך חמה. והעובדה שאנחנו במרחק 5 דקות מחברון, מאברהם אבינו, היא כה עוצמתית.

האם קשה להחזיק כאן חברה?

מאוד קשה. בכל פעם שיש לנו משלוח, קשה מאוד לשכנע מישהו לספק לאזור. אבל אני אוהב להביא לכאן אנשים.

מדוע בחרת להתיישב מחוץ לקו הירוק, ביהודה?
בכנות, אני לא רואה את ההבדל בין החלק הזה של הקו או החלק ההוא של הקו. אני לא מבדיל בין תנאי הביטחון, ואני מחשיב את הקרקע הזו כחלק מארץ ישראל. זוהי אדמת אברהם, אדמת דוד. יש כל כך הרבה דם יהודי על האדמה הזאת, אלפי שנים! לי באופן אישי יש קשר למערת המכפלה, משהו בתוך הנשמה שלי מתחבר למקום הזה, יותר מאשר לכותל המערבי. זוהי האדמה הדורשת עבודה פיזית, כמו הפקת שמן זית מזיתים, שנעשית כאן במשך אלפי שנים. זה התפקיד שלנו. התפקיד שלי הוא לעשות את העולם מתוק יותר מדי יום. זה מה שהאל נתן לנו. אפשר להסתכל על המקום הזה ולראות אותו חשוך ומר, ולא כל כך נהדר, אבל אנחנו תמיד מחפשים קצת טוב, כי קצת טוב הוא בעצם כל מה שאנחנו צריכים."